זכור לאברהם ליצחק ולישראל (לב, יג) 

בס"ד

זכור לאברהם ליצחק ולישראל (לב, יג)

כאשר הרב בעל התניא נאסר בפעם השניה בעקבות הלשנה, דר בפטרבורג הבירה יהודה עשיר מקורב למלכות, בשם רבי נטע נוטקין משקלאוו. לאותו יהודי היו קשרים הדוקים עם שר הפנים, דרכה היה חוכר אחוזות וניהל עמו עסקים מסועפים. הלה היה מתנגד לחסידות, ואמר לרב כי הוא מוכן להשתדל עבור שחררו, בתנאי שיתן לו תקיעת כף שאחר יציאתו לחפשי יסע לשלושה מגדולי הדור מבין המתנגדים ויתווכח עמם אודות שיטת החסידות. הגאון רבי משה מצאווס, הגאון רבי יהושע צייטלין משקלאוו והגאון רבי יואל מאמציסלוו. הרב הסכים לתנאי. העשיר נפגש עם שר הפנים בענייני עסקיו, בתוך הדברים אמר לו השר, ראה כי ממשלתנו הרוממה אינה נושאת פנים לאיש, אפילו רבי שניאורסון הוטל למאסר. הגביר ניצל את ההזדמנות ואמר, אני יודע בבירור כי כל ההלשנות דברי שקרים, ואני מקבל על אחריותי את כל התוצאות שיארעו בגין שחרורו. ואכן הרב שוחרר.

מיד עם שחרורו נסע לגאון ר' משה חפץ שהיה מגדולי הדור. מיד כשהגיע שאלו לשמו, וכששמע מי האורח מיאן לשוחח עמו ולא נתן לו שלום, רק אמר לו בהקפדה: מדוע סללת דרך חדשה, הלא אומרים עליך שאתה יכול ללמוד ולמה תתחבר עם כת החסידים. ענה הרב, על כך נדבר אח"כ, באתי לכאן לדבר עמכם בלימוד.

אמר לו אותו גאון, אמת מה שאומרים עליך שאתה בקי בש"ס. השיב לו הרב, ואם בחצי ש"ס מה בכך, אמר לו באיזה חצי, ענה לו באיזה חצי שתרצו. אמר לו, אם כן תאמרו לי כמה "תא שמע" נמצאים בש"ס. ביקשו הרב נייר ועט, ישב כמה שעות וחישב בעל פה את מספרם. ענה לו הגאון לא כוונתם מספרם. השיבו הרב, ידעתי, אולם הם אינם באותו משקל ככל הת"ש שבש"ס שאינם מופיעים בתור קושיא או ראיה, רק מלשון 'בא ושמע ואלמדך'. כשמוע זאת הגאון נחה דעתו, הראה לו פנים מסבירות, נתן לו שלום, הושיט לו כיסא, והתחיל להוכיחו בדברים היוצאים מן הלב, א"כ איפוא שהנכם גאון עצום, מדוע תתחברו לחסידים ומה התועלת בזה. השיבו הרב, הלא כבר אמרתי לכם שמזה נדבר אח"כ, קודם ברצוני להתווכח בלימוד. הגאון ר"מ שאלו שאלות רבות והרב השיבו. לבסוף שאלו הגאון אודות מדרש תמוה ומופלא ששאל כמה מגדולי הדור פירוש לדבריו, ולא מצא ביאור מתקבל על הדעת.

במדרש רבה עה"פ זכור לעבדיך לאברהם ליצחק כו' למה הזכיר כאן משה ג' אבות. א"ר אבין אמר הקב"ה למשה אני מבקש מידך כשם שבקשתי בסדום, העמד לי מהם עשרה צדיקים ואיני מכלה אותם. אמר: ריבון העולם אני מעמיד לך,  הרי אני ואהרן ואלעזר ואיתמר ופנחס ויהושע וכלב. אמר לו האלוקים, הרי ז' והיכן הג'. לא היה יודע מה לעשות. אמר לו משה, ריבון העולם, חיים הם המתים? אמר לו הן. אמר, אם חיים הם המתים, זכור לאברהם ליצחק ולישראל הרי עשרה, לכן הזכיר ג' אבות.

והנה במדרש פ' עקב מובא, אמר לפניו משה חשוב אותם כסדום, מה אמרת לאברהם 'ויאמר ה' אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם, 'וויתרת לו עד עשרה, מנין שנאמר 'ויאמר לא אשחית בעבור העשרה, ואני מעמיד לך מאלו שמונים צדיקים. אמר לו העמד, אמר לפניו רבש"ע הרי שבעים הזקנים דכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, 'אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר פנחס וכלב הרי שבעים ושבעה. א"ל הקב"ה, הא משה, היכן עוד ג' צדיקים, ולא היה מוצא. אמר לפניו, רבש"ע, אם הללו בחיים ואינם יכולים לעמוד להם בפירצה הזו, יעמדו המתים. אמר לפניו, עשה בזכות ג' אבות, והרי שמונים, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. כיון שהזכיר משה זכות אבות, מיד א"ל סלחתי כדברך. כיון שעמד שלמה וראה שהזכיר משה שבעים ושבעה צדיקים חיים ולא הועיל כלום, אילולי שהזכיר זכות שלשת האבות שהיו מתים, התחיל אומר: ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה.

הנה המדרש הזה קשה להולמו.

א. הנה דברי המדרש הובאו הם בפ' עקב והם בפ' תשא, ומדוע בפ' עקב הזכיר שמונים צדיקים, ובכי תשא מבואר כי די בעשרה.

ב. מדוע בפ' עקב אמר שכיון שראה זאת שלמה ע"ה, התחיל לומר ושבח אני את המתים גו', כי לולי זכות ג' האבות לא הועילה זכות ע"ז צדיקים החיים. ומדוע לא אמר זה גם שם בפ' תשא כי לולי זכות ג' האבות לא הועילה זכות שבעה צדיקים, הלא גם שם יש שבח גדול לצדיקים המתים אשר בלעדם לא היה מועיל זכות הצדיקים החיים, אם שהחיים היו שבעה שהם יותר משלשת האבות.

ג. בכלל אינו מובן מאמרו כיון שעמד שלמה וכו' ושבח אני כו', מה השבח למתים יותר מן החיים, כי כיון שהיה צריך להגיע למספר שמונים, א"כ אין פה שבח לצדיקים המתים יותר מן הצדיקים החיים. משל כאשר מחפשים עשרה אנשים למנין, ונאספו אנשים צדיקים ופשוטים, האם יעלה על הדעת לשבח את הצדיק, כי בלעדו לא היה יכולים להתפלל, הלא גם אם יצא לחוץ האיש הפשוט יהרס המנין ולא יוכלו להתפלל. כמו"כ כאן, מה יתרום לאבות יותר מן הצדיקים החיים, כיון שהיו צריכים להגיע למספר שמונים, א"כ איזה מהן שיחסר הן מהחיים והן מהמתים לא היה מועיל ח"ו מאומה תפלת משה רבינו ע"ה.

ד. מה זה שהתפלא הקב"ה ואמר למשה הא משה היכן עוד שלשה צדיקים, כי כיון שאמר לו משה רבינו חשוב אותם כסדום כו', א"כ לא היה נצרך רק עשרה, כמו בסדום, ורק משה רבינו וויתר מצדו ואמר אני מעמיד לך שמונים צדיקים, א"כ איפוא מה מקום להתפלא אם נחסר עוד שלש למנין שמונים, עד שהיה הקב"ה מתמיה על זה ואמר הא משה כו', בפרט מדוע במדרש בכי תשא, כשהיה חסרים שלשה למספר עשרה, לא היה להקב"ה תמיה כ"כ, וכאן כבר היו שבעים ושבעה צדיקים, ובסך הכל לא היה נצרך רק עשרה, התפלא עליו בלשון כזה הא משה כו'.

ה. מדוע אמר משה רבינו להקב"ה שיעמיד לו שמונים צדיקים, למה היה צריך לזה, אחר שאמר להקב"ה שיחשוב אותם כסדום שהיה די בעשרה, א"כ לשם מה אמר שמונים, ומדוע דווקא שמונים, עד שמצינו שהקפיד הקב"ה ע"ז שלא יחסר, ואמר לו הא משה היכן הם עוד שלשה.

ו. כשאמר לו הקב"ה היכן עוד שלשה, מדוע לא השיב לו משה רבש"ע חשוב אותם כסדום שהיה די בעשרה, הלא יש כאן הרבה יותר מעשרה צדיקים שהיה נצרך בסדום, ולמה חיפש משה רבינו עוד ג' צדיקים.

ז. מדוע בפ' תשא לא הזכיר "זכות" אבות, רק אמר זכור לאברהם כו' והרי עשרה, ובפ' עקב האריך כ"כ ואמר אם הללו בחיים כו' אמר לפניו רבש"ע עשה 'בזכות' שלשת אבות.

ח. אומרו כיון שעמד שלמה וראה שהזכיר משה שבעים ושבעה צדיקים חיים ולא הועיל כלום אלולי שהזכיר זכות שלשת האבות שהיו מתים, התחיל לומר ושבח אני כו', מה לו להאריך כ"כ, היה לו לומר בקיצור כיון שראה שאלו השלשה אבות השלימו למספר שמונים התחיל לומר ושבח כו' ודי בזה.

השיב הרב: הרי זו מחלוקת תנאים ידועה ומפורשת במשנה. הגאון שהיה בקי בש"ס להפליא, עמד משתומם ולא הצליח להיזכר.

אמר לו הרב, הרי שנינו במס' הוריות מחלוקת תנאים בפר העלם דבר של ציבור, אם כל שבט ושבט חייב, או שבית דין מביאים קרבן אחד לכולם. דלשיטת רבי מאיר כל ישראל יחד נקראים קהל, ומביאים קרבן אחד. ולרבי יהודה ור"ש כל שבט ושבט נקרא קהל, ומביא קרבן בפני עצמו.

לפי זה המדרשים מתורצים היטב, רבי אבין הנזכר בפ' כי תשא סובר כרבי מאיר דלדידיה אין חילוק בין חטאו שבט אחד או רוב השבטים או כולם, תמיד צריך להביא פר ושעיר אחד ולא יותר. והמדרש בפרשת עקב סובר כר"י ור"ש דסוברים דכל שבט ושבט איקרי קהל בפני עצמו.

והנה זאת גזירת הכתוב שעשרה צדיקים מכפרים, כמו פר ושעיר שציותה התורה להביא לכפרה. נמצא שהגם במעשה העגל חטאו י"א שבטים ובסדום לא היה רק מיעוט קהל, לרבי מאיר אין נ"מ בזה. א"כ לרבי אבין דסובר כרבי מאיר היה די בעשרה צדיקים, ומפני זה אינו רוצה לחשוב השבעים זקנים, וניחא ליה יותר ליתן 'שלשה' צדיקים היינו שלשת אבות, ויהיה בין כולם המספר עשרה. אם שהיו השבעים זקנים צדיקים גמורים בלי ספק, אך עכ"ז אין יכולים לומר שהיו שוים במעלה כאלו השבעה צדיקים. וניחא ג"כ דלא מזכיר שם במדרש פרשת תשא כיון שעמד שלמה וכו', כי אין למתים יתרון על החיים בזה, כי הם רק הצטרפו להשלים המנין, ואין בהם מעלה מיוחדת.

אך המדרש בפרשת עקב סובר כר"י ור"ש דכל שבט ושבט איקרי קהל, א"כ צריך לכל שבט ושבט עשרה צדיקים, ובכאן שחטאו י"א שבטים (כי שבט לוי לא חטא), נמצא דצריך מאה ועשרה צדיקים כחשבון י"א פעמים עשרה, וזהו שאמר משה רבינו ע"ה חשוב אותם כסדום, ר"ל לפי חשבון סדום, כמו שבסדום היו צריכים עשרה צדיקים, וכאן יש י"א שבטים וצריך מאה ועשרה, ואני מעמיד לך מאלו שמונים, כוונתו שאלו השמונים היו נחשבים כמאה ועשרה, והתחיל לחשוב לו השבעים זקנים ואלו השבעה, ולזה התפלא עליו הקב"ה הא משה היכן עוד שלשה צדיקים, היינו איך הוא חשבונם, הלא כפי החשבון נצרך מאה ועשרה צדיקים, ואתה אמרת שמונים, ולסוף אתה נותן רק שבעים ושבעה, וא"כ אם לפי דברים שדברת שתתן שמונים, הלא יש רק שבעים ושבעה, ואין איפוא עוד שלשה.

השיב לו משה רבינו ע"ה, רבש"ע אם הללו בחיים וכו' עשה בזכות שלשת אבות. והכוונה דכל שבט ושבט יכול להתנצל ולומר דיש לו זכות אבות, א"כ לכל אחד מהי"א שבטים יש לו ג' צדיקים, ואחד עשר פעמים שלשה הם שלושים ושלשה, וביחד עם השבעים והשבעה עולים מכוון למספר מאה ועשרה צדיקים. זהו שמסיים המדרש כיון שעמד שלמה וראה כו' התחיל לומר ושבח אני את המתים וכו', כאשר ראה שלמה שכל אחד מאלו השבעים ושבעה צדיקים לא היה נחשב רק לצדיק א', משא"כ השלשה אבות, שכל אחד מהם היה נחשב במקום כמה צדיקים, כיום שראה זאת התחיל לומר ושבח אני וכו', כי האבות טובים וחשובים הרבה יותר מן הצדיקים החיים עדנה, ומעתה עלו כהוגן דברי המדרש כמים כפתור ופרח.

כשמוע זאת הגאון עמד ונשקו על ראשו וכיבדו מאוד.

אמר לו הרב ז"ל כעת אגלה לכם, ותבינו קצת מגדולת הבעש"ט ותלמידיו ומהות החסידים, ביאור מדרש זה גילה לי זה לפני שנים רבות רב קדוש שהיה מגדולי תלמידי הבעש"ט זצ"ל. ואימא לך איזי גופא דעובדא היכי הוה. פעם אחת כאשר נתראיתי עם הגה"ק רבי פנחס מקוריץ, אמר לי בזה"ל: אברך, אומר לך ביאור מדרש אחד, ויהיה עת שיהיה צריך לך. עד עתה לא נודע לי כוונתו, עתה שכבודו שאלני ביאור מדרש זה, הנני מבין שאותו גאון וקדוש צפה זאת ברוח קדשו, לכן גילה לי ישוב מדרש זה. מעתה תדעו גדולת וקדושת הצדיקים, הן בלימוד בנגלה ובנסתר, והן בהשגת רוח הקודש. הסכים הגאון לדבריו, ומעתה ידע יקרת החסידות ומעלתה, והרב נפרד מאתו בכבוד גדול. (אמרי פנחס החדש מס' בית פנחס ועי' בית רבי פ' י"ט בשינויים מעטים, והביאור מובא בקיצור בענף יוסף על המדרש בשמו של הרב).